Beit Yosef Even HaEzer 4 – בית יוסף אבן העזר ד‏ – Tur

טור

פירוש

(א) אלו שאין ראויין לישא או מחמת פסול יוחסין או מחמת דבר שבגופן או מחמת ערוה: ישראל אסור בממזרת, ונתינה והיא מן הגבעונים שגזר יהושע עליהם, ואסור בעמוני, ומואבי, ומצרי, ואדומי. ממזרים ונתינים אסורים איסור עולם עד סוף כל הדורות, לא שנא זכרים ולא שנא נקבות. (ב) עמון ומואב הזכרים אסורים איסור עולם, אבל הנקבות מותרות מיד. (ג) מצרי ואדומי, אחד זכרים ואחד נקבות אסורים שני דורות לאחר שנתגייר. הוא ובנו אסורים, אבל בן בנו מותר. (ד) מצרית מעוברת שנתגיירה, בנה מצרי שני. (ה) ישראל שבא על אחת מאלו הולד כמותה. ואחד מאלו חוץ מממזר הבא על בת ישראל הולד כשר לקהל אלא שפגום לכהונה. (ו) נתגיירה אחת מאלו וניסת לישראל, או שנתגייר אחד מאלו ונשא אשה ישראלית, הולד הולך אחר הפסול. לפיכך גר עמוני או מצרי שני שנשא ישראלית הבת כשרה, שאחר איזה מהן שנלך היא כשרה ואפילו לכהונה, אף על פי שביאתו בעבירה. מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, בנו שני. מצרי ראשון שנשא מצרית שנייה בנו שלישי, שהכל הולך אחר האם. (ז) עמוני שנשא מצרית הולד עמוני. ומצרי שנשא עמונית הולד מצרי, שבאומות הלך אחר הזכרים. נתגיירו הולד הולך אחר הפגום שבשניהם, כמו גר עמוני שנשא גיורת מצרית, או גר מצרי שנשא גיורת עמונית, וילדה בן, דינו כעמוני להיות אסור לעולם. ילדה בת דינה כמצרית ליאסר שני דורות. (ט) ובשאר כל האומות, מיד לאחר שנתגייר, הרי הוא כישראל מיד. (י) כתב הרמב״ם האידנא בין מצרי בין עמוני מותרין מיד שעלה סנחריב ובלבל כל האומות, וכל דפריש מרובא פריש, ואנו תולין ברוב האומות שמותרין. וא״א הרא״ש ז״ל כתב שעמוני ומואבי ואדומי מותרים מיד אבל מצרי גם עתה הוא אסור עד דור שלישי. (יא) עבד שהוטבל לשם עבדות אסור בישראלית. וישראל אסור בשפחה שהוטבלה לשם שפחות, בין אם היא שלו או של אחר. (יב) ולאחר ששחררו רבו או הפקירו או שהניח לו רבו תפילין או שהיה רבו ש״צ וקראו לעלות לתורה הרי הוא כישראל לכל דבר. אבל אם הוא בעצמו הניח תפילין לפני רבו או קרא לפניו בתורה לא יצא לחירות. ואם השיאו רבו ישראלית או אפילו הוא בעצמו נשאה לפני רבו תופסין הקידושין דודאי שחררו כיון שהניחו לישא ישראלית. וכ״ש אם הוא נושא שפחתו שקידושין תופסין לו בה. (יג) איזהו ממזר? זה הבא על אחת מכל העריות בין מחייבי מיתות בית דין בין מחייבי כריתות, חוץ מהבא על הנדה שאינו ממזר אפילו מדרבנן. (יד) כתב הרמב״ם היה בעלה במדינת הים וילדה הרי זה בחזקת ממזר, שאין הולד משתהה במעי אמו יותר מי״ב חדש. ובה״ג כתב שאינו בחזקת ממזר, שאנו תולין לומר שמא בצינעא בא ובעל. (טו) אשת איש שיצא עליה קול שהיתה מזנה תחת בעלה, והכל מרננים אחריה, אין חוששין לבניה שמא הם ממזרים, שרוב בעילות תולין בבעל. אבל היא בעצמה חוששין לה משום זונה. ואם היא פרוצה ביותר חוששין אף לבנים. (טז) האשה שהלך בעלה למדינת הים ונשאת, והרי בעלה קיים, הולד מהשני ממזר גמור ומותר בממזרת. ואם הראשון חזר ובא עליה וילדה, הוא ממזר מדרבנן, ואסור בממזרת גמורה, ומותר בממזרת דרבנן כיוצא בו. (יז) מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על אשת איש הולד ממזר. וכתב הרמב״ם שאסור אפילו בשפחה משום צד כשרות שבו, ובניו כמוהו לעולם. (יח) ישראל שנשא ממזרת או ממזר שנשא ישראלית, הולד ממזר לעולם. (יט) גוי ועבד שבאו על הממזרת הולד ממזר. ואם באו על בת ישראל הולד כשר, בין בפנויה בין באשת איש, ופגום לכהונה. (כ) ממזר הבא על גויה הולד גוי. ואם נתגייר הרי הוא כישראל. ואם בא על שפחה הולד עבד. נשתחרר הרי הוא כשאר עבד המשוחרר. לפיכך ממזר נושא שפחה לכתחילה להתיר בניו שישתחררו ויהיו מותרים בישראל. (כב) גר ועבד משוחרר מותרין בממזרת, וכן ממזר מותר בגיורת ובמשוחררת, והולד ממזר. ואפילו היתה הורתו ולידתו בקדושה, כגון שהיה אביו גר ונשא גיורת, אפ״ה מותר בממזרת. ודוקא עד י׳ דורות, אבל מכאן ואילך אסור, שכבר נשתקע ממנו שם גירות ויבאו לומר ישראל נושא ממזרת. (כג) גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת, הולד הוא כישראל לכל דבר. (כד) ממזר נושא ממזרת. במה דברים אמורים בששניהם ודאין, אבל אם האחד ודאי והשני ספק או אפילו שניהם ספק אסורים זה בזה, דשמא האחד ממזר והשני אינו ממזר. וכיצד ספק ממזר? כגון שבא מספק ערוה שבא אביו על אשה שנתקדשה ספק קידושין או שנתגרשה ספק גירושין. (כה) יבמה שלא שהתה אחר בעלה ג׳ חדשים, ונתיבמה, וילדה ספק בן ט׳ לראשון או בן ז׳ לאחרון הולד כשר, והשני הוא ספק ממזר. (כו) פנויה שנתעברה וילדה, אם אינה לפנינו לבודקה או שהיא שוטה או אלמת הרי זה ספק ממזר. ואפילו אם אומרת של פלוני הוא, שהוא ודאי ממזר, אפילו הכי אינו אלא ספק. אפילו מודה אותו פלוני שנבעלת לו, כשם שזנתה עם זה כך זנתה עם אחר.
ואם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת, והולד כשר. ומ״מ אין אנו מחזיקין אותו כבנו ודאי ליורשו, אבל חוששין לדבריה ואסור בקרובות אותו פלוני. (כז) ארוסה שנתעברה, והיא בבית אביה, אם היא אומרת שמהארוס נתעברה, אם הוא מודה או שאינו בפנינו הולד כשר. ואם אינו מודה אלא מכחישה שאינו ממנו הוי ממזר ודאי. ואם אינה בפנינו לשאול אותה או שאומרת איני יודעת ממי הוא הוי ספק ממזר. והאשה אינה בחזקת זונה אלא נאמנת לומר לארוס נבעלתי, ואפילו הוא מכחישה. ואם נישאת לכהן לא תצא והולד ממנו כשר. (כח) היו העם מרננין אחריה שזינתה עם ארוסה ועם אנשים אחרים, אף על פי שבא עליה ארוסה בבית חמיו הולד ספק ממזר, שכשם שהפקירה עצמה לארוס כך הפקירה עצמה לאחרים. ואם נבדקה ואומרת לארוס נבעלתי הולד כשר. (כט) אשת איש שאומרת על העובר שאינו מבעלה אינה נאמנת לפוסלו, אבל האב שאומר על העובר שאינו ממנו או על א׳ מבניו שאינו בנו נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי. ואם יש בנים לבן אינו נאמן, שלא האמינתו תורה אלא על בנו ולא על בן בנו. ואם היא אומרת מגוי או מעבד נתעברתי הולד כשר, שאין הבעל יכול להכחישה בזה. (ל) כתב הרמב״ם האומר על עצמו שהוא ממזר נאמן לאסור עצמו בבת ישראל, ואסור בממזרת עד שיודע בודאי שהוא ממזר, ובנו כמוהו. ואם יש לו בני בנים אינו נאמן לפסול בני בניו, ולא יפסול אלא לעצמו, עד כאן. (לא) אסופי שנאסף מן השוק הוי ספק ממזר. וכגון שאין הוכחה שלא הושלך לשם מיתה. אבל אם יש הוכחה שלא הושלך לשם מיתה, בין שיש הוכחה בגופו כגון שהוא מהול או שאיבריו מתוקנין ומיוסדין כמו שעושין לנערים או משוח בשמן או ששמו לו כחול או תלו לו קמיע, בין שיש הוכחה במקום כגון שנמצא במקום שרבים מצויים שם או שתלוי באילן במקום שאין החיה מגעת שם, אין בו משום אסופי. כיון שחוששין עליו לשומרו ולא הושלך שם אלא משום רעבון. (לב) האסופי כל זמן שהוא בשוק בא אחד ואמר בני הוא ואני השלכתיו נאמן. וכן אם באתה אשה ואומרת בני הוא נאמנת. אבל לאחר שנאסף מן השוק אינן נאמנים, שכבר הוחזק באסופי. ובשנת רעבון אפילו אחר שנאסף מן השוק נאמנין, שמחמת רעבון הושלך שם. (לג) נמצא בעיר שיש בה גוים בין שרובה גוים בין שרובה ישראל הרי זה ספק גוי לענין יוחסין. ואם קדש אשה צריכה גט מספק. מי שהרגו אינו נהרג עליו.⁠^א (לד) היתה רוב העיר גוים מותר להאכילו נבלות. רובה ישראל מחזירין לו אבידתו כישראל. מחצה על מחצה, מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל בשבת, והרי הוא לענין נזיקין ככל ספק ממון והמוציא מחבירו עליו הראיה, כ״כ הרמב״ם ז״ל. ונראה דאפילו ברוב גוים נמי מפקחין עליו הגל בשבת. ואין מצווין עליו להחיותו ולפרנסו אלא ברוב ישראל. ולענין נזיקין אפילו ברוב ישראל אם נגח תורא דישראל לתורא דידיה פטור. ואם נגח תורא דידיה לתורא דישראל פלגא משלם ליה ואידך פלגא אמר אייתי ראיה דלאו ישראל אנא ואתן לך, אפילו במחצה גוים ומחצה ישראל. (לה) ב׳ נשים אחת כשרה ואחת פסולה שילדו כאחת, ונתערבו ולדותיהן, נאמנת החיה לומר זה בן הכשרה וזה בן הפסולה. או אם אחת כהנת ואחת ישראלית או לויה. במה דברים אמורים שלא קרא עליו ערער, אבל קרא עליו ערער שוב אינה נאמנת. (לו) כל אלו הספקות כגון ספק ממזר ואסופי ושתוקי וכותי אסורים זה בזה. ואם נשאו, יוציאו, והולד כאבותיו. ואין להם תקנה אלא שישאו מהגרים, והולד הולך אחר הפגום. כיצד? שתוקי או אסופי שנשא גיורת או משוחררת או גר או משוחרר שנשא שתוקית ואסופית הולד שתוקי ואסופי. ממזרים ונתינים ודאי, מותרים אלו באלו. (לז) כתב הרמב״ם יראה לי שכל מדינה שיש בה שפחה או גויה שראויה לילד, הואיל ואסופי הנמצא בה ספק גוי או עבד, כשישא גיורת הרי זו ספק אשת איש, והבא עליה פטור שאין הורגין מספק.
וכן יראה לי שהשתוקי שנשא אשה שאפשר שתהיה ערוה לו, הרי הוא כספק אשת איש שאין קדושין תופסים בעריות. ואיזו היא אשה שאפשר שתהיה ערוה עליו? כל אשה שאביה או אחיה קיים כשנתעברה אמו, וכל אשה שנתגרשה או נתאלמנה שמא אשת אביו היא או אשת אחי אביו ע״כ. ודין הכתובה אם עברה וניסת אחת מאלו לאסור לה יתבאר לקמן בדין היוצאת בלא כתובה.רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

^א כן בכ״י. בדפוסים צונזר ״מי שהרגו אינו נהרג עליו״.

(א) אליו שאין ראויין לישא או מחמת פסול יוחסין וכו׳ ישראל אסור בממזרת איסור ממזר מפורש בתורה ואיסור נתינה משנה בפרק הערל (יבמות עח:) ובכמה דוכתי:
ומה שכתב ואסור בעמוני ומואבי מצרי ואדומי איסור אומות אלו מפורש בתורה: (ב) ומה שכתב ממזרים ונתינים אסורים איסור עולם וכולי עד אבל בן בנו מותר משנה בפ׳ הערל (יבמות עו:): (ג) מצרית מעוברת שנתגיירה בנה מצרי שני מבואר שם: (ד) ישראל שבא על אחת מאלו הולד כמותה משנה בקדושין פ׳ האומר (קידושין סו:) כ״מ שאין לה עליו ולא על אחרים קידושין הולד כמותה ואי זה זה ולד שפחה וכותית: (ה) ומה שכתב ואחד מאלו חוץ מממזר הבא על בת ישראל הולד כשר לקהל אלא שפגום לכהונה בפרק החולץ (יבמות מה:) אסיקנא הלכתא עכו״ם ועבד הבא על בת ישראל הולד כשר.
וכתב הרי״ף ואיכא מרבוותא דמסיימי בה דהא דאמרי׳ הולד כשר ה״מ לישראל אבל לכהונה הולד פגום דאי ברתה היא אסורה לכהן וחזינן לרבוותא אקריני דפסקי דלא מסיימי הולד פגום ואנן מספקא לן אי הוי פגום אי לא וה״ה כתב בפט״ו מהא״ב שגם הרמב״ן העלה הדבר בספק וכתב ואם נשאה אין מוציאין מידו והולד ספק חלל והרמב״ם סתם וכתב הולד כשר משמע דפשיטא ליה שאינו פגום. והרא״ש כתב על דברי הרי״ף איני רואה כאן מקום שיפול בה ספק מדקאמר לעיל סתמא דתלמודא וכולהו אמוראי מודו דהולד פגום לכהונה ק״ו מאלמנה וכו׳ וכיון דק״ו לית ליה פירכא ליכא מאן דפליג עליה ורבינו סתם הדברים כדעת הרא״ש ז״ל: (ו) נתגיירה אחת מאלו וניסת לישראל או שנתגייר אחד מאלו ונשא אשה ישראלית הולד הולך אחר הפסול. נראה דהיינו מדתנן בקדושין פרק האומר (קידושין סו:) כל מקום שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום: (ז) ומה שכתב לפיכך גר עמוני או מצרי שני שנשא ישראלית הבת כשירה שאחר אי זה מהם שנלך היא כשרה וכולי כלומר דבגר עמוני כי שדית לבת בתריה כשרה דהא קי״ל (יבמות עו:) עמוני ולא עמונית וכן מצרי שני כי שדית נמי לבת בתריה כשרה דהא שלישית היא: (ח) מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנו שני. בפ׳ הערל (יבמות עח:) פלוגתא דאמוראי ופסק הרמב״ם בפי״ב מהא״ב כרב דימי דאמר בנו שני הוי וכן פסק הרא״ש ומפרש בגמרא טעמא משום דכתיב אשר יולדו הכתוב תלאן בלידה ופרש״י בלידה הלך אחר האם ולפי זה מצרי ראשון שנשא מצרית שניה הולד שלישי שהכל הולך אחר האם וכ״כ ה״ה בפ׳ י״ב מהלכות איסורי ביאה בשם הרמב״ן ז״ל וכך הם דברי רבינו אבל הרמב״ם בפרק הנזכר פסק דמצרי ראשון שנשא מצרית שניה הולד שני שנא׳ אשר יולדו הכתוב תלאן בלידה וכתב הרב המגיד שהרמב״ם מפרש דהא דמייתי מדכתיב יולדו וכו׳ ה״ק כיון דכתיב אשר יולדו דור שלישי וא״א ללידה בלא אב ואם אלמא בעי׳ שיהא שלישי לאב ולאם וכל שאינו שלישי לאב ולאם אינו מותר: (ט) עמוני שנשא מצרית הולד עמוני ומצרי שנשא עמונית הולד מצרי שבאומות הלך אחר הזכרים נתגיירו הולד הולך אחר פגום שבשניהם וכולי מימרא בפרק הערל (יבמות ע״ח:) ובקדושין פרק האומר (קידושין ס״ז) [בדק הבית: ודייק בגמרא על הא דקתני הלך אחר הפגום שבשניתם במאי אילימא במצרי שנשא עמונית מאי פגום שבשניהם איכא עמוני ולא עמונית אלא בעמוני שנשא מצרית אי זכר הוי שדי בתר דידיה ואי נקבה הויא שדי בתר דידה ופרש״י במצרי שנשא עמונית וקאמר הולר הולך אחר המצרי ואסור עד דור ג׳ דאילו עמונית שרי ומאי פגום איכא בצד האחד דקאמר נתגייר ואתרווייהו קאי לשון רבי ומשמע דבמידי דמשכחת פגום לגבי תרווייהו קאמר והכא גבי אם ליכא פגום אי זכר הוי שדי בתר עמוני ואיסור זכרים אסור לעולם ולא אמרינן שדי בתר מצרי ויהא דור ג׳ מותר ואי נקבת היא שדית בתר מצרית ולא בתר עמוני למשרייה משום ולא עמונית עכ״ל וא״כ מ״ש רבינו גר מצרי שנשא גיורת עמונית וילדת בן דינו כעמוני להיות אסור לעולם אינו מכוון ומצריך להגיה ולכתוב דינו כמצרי וכך הם דברי הרמב״ם בפ׳ י״ב מהל׳ א״ב:] (י) ומה שאמר ובשאר כל העכו״ם מיד לאחר שנתגייר הרי הוא כישראל מיד כן כתב הרמב״ם ז״ל בפרק י״ב מהלכות איסורי ביאה ופשוט הוא: (יא) כתב הרמב״ם והאידנא בין מצרי בין עמוני מותרין מיד וכו׳ בפי״ב מהלכות איסורי ביאה: (יב) ומה שכתב בשם הרא״ש הוא בפרק הערל והא דעמוני ומואבי מותרים מפרש בפרק ד׳ דמסכת ידים ומייתי לה בפ׳ תפלת השחר (ברכות כח.) וטעמא משום דעלה סנחרב ובלבל את כל העכו״ם ומשמע להרמב״ם דה״ה למצרי וכן מפורש בתוספתא דקידושין פ״ה והרא״ש סובר דמצרים שבו למקומן שנתן להם הכתוב קצבה כדכתיב מקץ מ׳ שנה אקבץ מצרים מן העמים אשר נפוצו שם אע״ג דגבי עמון נמי כתיב ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון לא נתן להם קצבה והכי תניא בתוספתא דידים בתר עובדא דגר עמוני שהודה ר״ג לרבי יהושע והתיר לבא בקהל א״ל רבן גמליאל לרבי יהושע גר מצרי כיוצא בו א״ל למצרים נתן קצבה שנאמר מקץ מ׳ וכתב הרב המגיד בפ׳ הנזכר שכן דעת הרמב״ן: (יג) עבד שהוטבל לשם עבדות אסור בישראלית וישראל אסור בשפחה שהוטבלה לשם שפחות בין אם הוא שלו או של אחר פשוט הוא: (יד) ומה שכתב ולאחר ששחררו רבו או הפקירו או שהניח לו רבו תפילין או שהיה רבו ש״צ וקראו לעלות לתורה הרי הוא כישראל לכל דבר בפרק השולח (גיטין מ.) אמרינן דהמפקיר עבדו יצא לחירות ואמרינן שאם הניח לו רבו תפילין יצא לחירות ומשמע נמי התם דה״ה אם היה רבו ש״צ וקראו לעלות בתורה יצא לחירות ומ״מ יש לתמוה על רבי׳ שכתב הרי הוא כישראל לכל דבר דמשמע דמותר לישא בת ישראל דבמפקיר עבדו אמרי׳ התם בגמרא דצריך גט שחרור ובהניח לו רבו תפילין ובאמר לו רבו לקרות בתורה בציבור כתב הרמב״ם דצריך גט שחרור וכתב רבינו דבריו בטור יורה דעה סי׳ רס״ז וכיון דמעוכב גט שחרור הוא היאך מותר בבת ישראל וי״ל דס״ל דכל היכא דאמרינן יצא לחירות וצריך גט שחרור מותר בבת ישראל מהטעם שכתב הרא״ש שם גבי משיא עבדו ואכתוב דבריו בסמוך ואכתוב שהרמ״ה חולק בדבר: (טו) ומה שכתב אבל אם הוא בעצמו הניח תפילין לפני רבו או קרא לפניו בתורה לא יצא לחירות ברייתא (שם) בפרק השולח: (טז) ומה שכתב ואם השיאו רבו ישראלית או אפילו הוא בעצמו נשאה לפני רבו תופסין הקידושין וכו׳ שם א״ר זירא עבד שנשא בת חורין בפני רבו יצא לחירות א״ל רבי יוחנן כל כך יש בידך ואני שונה הכותב שטר אירוסין לשפחתו רמ״א מקודשת כלומר וחכמים פליגי עליה ואמרי אינה מקודשת הב״ע בשרבו השיאו אשה ומי איכא מידי דלעבדיה לא מעביד ליה איסורא ואיהו עבד איסורא א״ר נחמן בר יצחק הב״ע דא״ל צאי בו והתקדשי בו ר״מ אומר יש בלשון הזה לשון שחרור ורבנן סברי אין בלשון הזה לשון שחרור והרי״ף והרמב״ם והרא״ש ז״ל מסיימי בהא דא״ר זירא א״ר ולא עוד אלא שכופין את רבו וכותב לו שטר שחרור וכתב הרא״ש נ״ל דהא דמצריכנא ליה גט שחרור משום שלא יאמר האדון לא שחררתיו ועבדי הוא אבל ודאי אנן אזלינן בתר אומדן דעת׳ דודאי שחרריה ומפקעינן אותו ממנו ומותר בבת חורין מדלא קאמר ואסור באשתו עד שישחררנו והרמ״ה לא פי׳ כן עכ״ל ודברי החולק על זה כתבם רבי׳ בטור י״ד סימן רס״ז וכאן סתם דבריו כדעת הרא״ש. ויש לתמוה על מ״ש דהיכא דהוא בעצמו נשאה לפני רבו דינו שוה להשיאו רבו אשה דהא משמע בגמ׳ דדוקא בשרבו השיאו אשה משום דאי לאו דשחרריה לא הוה עביד איסורא בעבדו להשיאו אשה אבל נשא אשה בפניו לא יצא לחירות וכן כתבו בהדיא הרי״ף והרא״ש ז״ל וכ״כ רבינו בטור י״ד סי׳ רס״ז ואפשר לומר שסובר רבינו דאע״ג דלא יצא לחירות מ״מ לענין איסור א״א חיישינן דאי לאו דשחרריה לא הוי שביק ליה למעבד איסורא קמיה והלכך אמרי׳ דקידושין תופסין לו בה מספק ולפ״ז אסור לשהות עמה עד שישחררנו ומ״מ דבריו סתומים ביותר וצ״ע: (יז) איזהו ממזר זה הבא על אחת מכל העריות וכו׳ בס״פ החולץ (דף מ״ט) איפלגו תנאי במילתא ופסקו הפוסקים כשמעון התימני דאמר הכי ומ״ש חוץ מהבא על הנדה שם מימרא דאביי וכתב הרמב״ם בפט״ו מהא״ב שולד הבא מן הנדה אע״ג דממזר לא הוי פגום מיהא הוי וכך מפורש:
כתב ר״י בנכ״ג ח״ב נדה הבא עליה אין הולד ממזר וכן סוטה שאסורה לבעל׳ אם בא עליה פשוט בקידושין פ׳ האומר (קידושין סח:) ובפ׳ החולץ (יבמות מט.) ופי׳ ר״ח דמסוטה הוי ממזר מדרבנן מידי דהוי אאשה שהלך בעלה למ״ה ונשאת ובא בעלה עכ״ל: (יח) כתב הרמב״ם היה בעלה במדינת הים וילדה ה״ז בחזקת ממזר כלומ׳ אם שהה שם יותר מי״ב חודש שאין הולד משתהא במעי אמו יותר מי״ב חדש בפט״ו מהא״ב וטעמא מדגרסי׳ בפרק הערל (יבמות פ:) עבד רבה תוספאה עובדא באשה שהלך בעלה למ״ה ואשתהי עד תריסר ירחי שתא ואכשריה: (יט) ומה שכתב רבינו בשם בה״ג שאינו בחזקת ממזר שאנו תולין לומר שמא בצנעה בא ובעל וכתבו הרא״ש בר״פ י׳ יוחסין ונראה מתוך דבריו שאין דברו בה״ג נראים לו ועיין במה שכתבתי בסוף טור זה ובתשובת המיימונים דשייכי לספר נשים ובהגהות מרדכי דיבמות פ״ט: (כ) אשת איש שיצא עליה קול שהיתה מזנה תחת בעלה וכולי עד חוששין אף לבנים כ״כ הרמב״ם בפ׳ ט״ו מא״ב ואצל מ״ש שרוב בעילות אצל הבעל כתב ומותר לישא בתה לכתחלה וכתב ה״ה בסוטה פ׳ ארוסה (סוטה כז.) והלכתא ישא אדם בת דומה ולא ישא דומה מ״ט רוב בעילות אחר הבעל ופי׳ דומה חשודה ופי׳ רבינו חוששין לה משום זונה פי׳ וכהן חושש לה מדין תורה וישראל אם רוצה להתרחק מן הכיעור עוד שם בגמ׳ בעי רב עמרם היתה פרוצה ביותר מהו וסלקא בתיקו ופסק רבינו לחומרא וכן עיקר דאמרינן התם דאיכא למ״ד דודאי חוששין עכ״ל האשה שהלך בעלה למ״ה ונשאת והרי בעלה קיים הולד מהשני ממזר גמור ומות׳ בממזרת ואם הראשון חזר ובא עליה וילדה הוא ממזר מדרבנן משנה פ׳ האשה רבה (יבמות פז:): (כא) ומה שכתב ואסור בממזרת גמורה שם בגמ׳ (פט:) ומפרש התם אמאי קרי ליה ממזר לאוסרו בבת ישראל: (כב) ומה שכתב ומותר בממזרת דרבנן כיוצא בו כ״כ הרמב״ם בפרק ט״ו מהא״ב שממזר של דבריהם מותר לישא ממזרת של דבריהם ומבואר בדברי הרמב״ם בפ״י מהלכות גירושין ופט״ו מהא״ב דהא דהולד מראשון ממזור דוקא כשבא עליה קודם שגירשה השני אבל אחר שגירשה השני לא גרע ממחזיר גרושתו אחר שנשאת ונתגרשה שלא מצינו בהתקנת חכמים לומר הולד ממז׳: (כג) מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על א״א הולד ממזר בפ׳ החולץ (דף מ״ה) אמר רב יהודה מי שחציו עבד וחציו בן חורין הבא על בת ישראל אותו ולד אין לו תקנה ואסיקנא כי אתמר דרב יהודה כגון שבא על א״א ונמצא צד חירות שבו משתמש בא״א ופרש״י ואע״ג דאי כולו עבד הולד כשר הכא ממזר משום צד חירות דהוי כשאר ישראל הבא על א״א דהולד ממזר וכתב הרמב״ם שאסור אפילו בשפחה וכולי בפט״ו מהא״ב ופשוט הוא: (כד) ישראל שנשא ממזרת או ממזר שנשא ישראלית הולד ממזר לעולם בקידושין פרק האומר (קידושין סו:) תנן כ״מ שיש קידושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום שבשניהם ואי זה זה אלמנה לכ״ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין: (כה) ומה שכתב לעולם בפ׳ הערל (יבמות עח:) תנן ממזרים ונתינים אסורין איסור עולם: (כו) עכו״ם ועבד שבאו על הממזרת הולד ממזר כ״כ הרמב״ם בפ״ו מהל׳ א״ב וכתב ה״ה זה פשוט שהולד כמוה ומתבאר בקידושין פרק האומר בסוגיא ע״כ ונראה דהיינו מדאמרי׳ התם בסוף פירקא (קידושין סח.) אהא דתנן הבא על שפחה ועכו״ם ולדה כמוה מנ״ל דכתיב כי תהיינה וילדו לו כל היכא דקרי ביה כי תהיינה קרינן ביה וילדו לו וכו׳ וכיון דעכו״ם ועבד לאו בני הויה נינהו לא קרינן בהו וילדו לו: (כז) ומה שכתב ואם באו על בת ישראל הולד כשר בין בפנויה בין בא״א מסקנא דגמ׳ בפ׳ החולץ (יבמות מה:) ומ״ש ופגום לכהונה נתבאר בתחלת סימן זה ממזר הבא על העכו״ם הולד עכו״ם ואם נתגייר הרי הוא כישראל ואם בא על שפחה הולד עבד נשתחרר הרי הוא כשאר עבד המשוחרר בקידושין ס״פ האומר (קידושין סט) תנן כל מי שאין להלא עליו ולא על אחרים קדושין הולד כמותה ואיזה זה ולד שפחה ועכו״ם ר׳ טרפון אומר יכולין הממזרים לטהר את עצמן כיצד ממזר שנשא שפחה הולד עבד שחררו נמצא בן חורין ואע״ג דרבי אלעזר פליג עליה משמע בגמ׳ דהלכה כר׳ טרפון דרבנן סברי כותיה וכן פסקו הפוסקים: (כח) ומה שכתב לפיכך ממזר נושא שפחה לכתחלה וכו׳ שם מסקנא דגמ׳ וז״ל הרמב״ם בפט״ו מהא״ב על זה לא גזרו על השפחה לממזר מפני תקנת הבנים וכתב הר״ן וא״ת ממזר אמאי מותר בשפחה שהרי חייב הוא בכל לאוין שבתורה ומחייב בשאר לאוין דחיתון תירץ ר״ת דלאו דשפחה שאני דלא אמר רחמנא לא תקח שפחה ומדאפקיה בלשון לא יהיה קדש משמע שאין ממז׳ בכלל כיון שיצירתו בעבירה קדש ועומד הוא ע״כ וכתבו הרי״ף והרא״ש על הא דאמרי׳ דיכולין ממזרים לטהר את עצמם ודווקא ממזר לשפחה אבל ממזרת לעבד לא דעבד אין לו חייס:
כתב רבי׳ ירוחם שפחה זו שהתיר ר׳ טרפון לישא אותה הממזר צריכה שתקבל עליה המצות שהיא חייבת בה ותטבול לשם עבדות שאל״כ כותית היא ולא היה מתיר ר׳ טרפון לממזר לנשאה. כתוב בהגהות מרדכי פ״ק דיבמות עכו״ם שבא על אמו והוליד ממנה בן ונתגייר מותר לבא בקהל והביא ראיה לדבר (וכ״כ בא״ז): (כט) גר ועבד משוחרר מותרים בממזרת בפ׳ י׳ יוחסין (דף ע״ג) פלוגתא ואסיקנא והלכתא גר מותר בממזרת והולד ממזר וטעמא דמות׳ בה משום דקהל גרים לא אקרי קהל וה״ה לממזר בגיורת שהולד הולך אחר הפגום וכן פסק הרמב״ם בפ״ט מהא״ב: (ל) ומה שכתב ואפילו היתה הורתו ולידתו בקדושה וכולי אפ״ה מות׳ בממזרת ודוקא עד י׳ דורות אבל מכאן ואילך אסור וכו׳ ברייתא בפ׳ י׳ יוחסין (קידושין עה.) גר עד י׳ דורות מותר בממזרת מכאן ואילך אסור בממזרת וי״א עד שישקע שם עכו״ם ועכו״ם ממנו ופסק הרא״ש כת״ק אבל הרמב״ם בפט״ו מהא״ב פסק כיש אומרים ורבי׳ סתם דבריו כדעת הרא״ש: (לא) גר שנשא בת ישראל או ישראל שנשא גיורת הולד הוא כישראל לכל דבר כלו׳ ואסור בממזרת כ״כ הרמב״ם בפט״ו מהא״ב וכתב ה״ה זה פשוט שאם גר הוא שבא על בת ישראל לא גרע הבן מעכו״ם שבא על בת ישראל שהולד כשר ואסור בממזרת ואם ישראל שבא על הגיורת הרי יש קדושין ואין עבירה הולד הולך אחר הזכר עכ״ל אבל הר״ן בפ׳ י׳ יוחסין הביא דברי הרמב״ם וכתב עליהם לא ידעתי מנין לו דאע״ג דעכו״ם הבא על בת ישראל הולד ישראל גמור ואסור בממזרת התם היינו טעמא לפי שא״א לו להתייחס אחר אביו דלמשפחותם לבית אבותם בישראל הוא דכתיב אבל זה שאביו ישראל גמור למה לא יתיחס אחר אביו ויהיה נדון כגר דמותר בממזרת והרי כאן יש קדושין ואין עבירה והולד הולך אחר הזכר וצ״ע עכ״ל: (לב) ממזר נושא ממזרת בד״א בששניהם ודאין וכולי בפ׳ י׳ יוחסין (קידושין ע״ד) תנן כל האסורין לבא בקהל מותרים לבא זה בזה ר׳ יהודה אוסר ר״א אומר ודאן בודאן מותר ודאן בספיקן וספיקן בודאן וספיקן בספיקן אסור אלו הן הספיקות שתוקי ואסופי וכותי א״ר יהודה אמר רב הלכה כר״א ואמרינן בגמ׳ דממזר מותר בשתוקי מדאורייתא דכתיב לא יבא ממזר בקהל ה׳ בקהל ודאי הוא דלא יבא הא בקהל ספק יבא אלא שחכמים עשו מעלה ביוחסין ואסרוה: (לג) יבמה שלא שהתה אחר בעלה שלשה חדשים ונתיבמה וילדה וכו׳ הולד כשר משנה בפ׳ החולץ (יבמות לה:) והטעם פשוט דממ״נ כשר הוא: (לד) ומה שכתב והשני ספק ממזר כלומר אם יבא עליה יבם אח״כ ונתעברה וילדה אותו ולד הוי ספק ממזר ואסור בממזרת ובבת ישראל וכך מפורש בברייתא לראב״י באוקימתא דרבא דמוקי לראב״י כר״א דאיפסקא הלכתא כותיה בפ׳ י׳ יוחסין (קידושין עד.) פנויה שנתעברה וילדה אם אינה לפנינו לבודקה או שהיא שוטה או שהיא אלמת וכו׳ עד ואסור בקרובות אותו פלוני מדברי הרמב״ם בפט״ו מהא״ב וקצת דברים אלו מבוארים בפ׳ י׳ יוחסין (קידושין סט.) דתנן התם איזהו שתוקי כל שהוא מכיר את אמו ואינו מכיר את אביו אבא שאול היה קורא לשתוקי בדוקי ומפרש בגמ׳ מאי בדוקי שבודקין את אמו ואם אמרה לכשר נבעלתי נאמנת ואע״ג דאיכא רוב פסולים אצלה אמר רבא הלכה כאבא שאול וסובר הרמב״ם ז״ל שאף ע״פ שנאמנת להכשיר אינה נאמנת לפסול וכתבו הר״ן וה״ה דטעמו משום דלהכשר היינו טעמא דמהימנא משום דמדאורייתא נמי כשר דד״ת שתוקי כשר אבל לפוסלו ולהתירו בממזרת לא והיינו דבגמ׳ לא אמרי׳ בודקין את אמו אי אמרה לכשר נבעלתי או לפסול נבעלתי אלא אמרי׳ בלחוד דאי אמרה לכשר נבעלתי מהימנא וכ״כ נ״י בפרק אלמנה לכהן גדול שאינה נאמנת לפסול ועיין בכתבי מהר״ר איסרלן סי׳ ל״ז: (לה) ומה שכתב אפילו מודה אותו פלוני שנבעלת לו וכו׳ פשוט בטעמיה: (לו) ומה שכתב רבינו ואם אומרת לכשר נבעלתי נאמנת ומ״מ אין מחזיקין אותו בבנו ודאי ליורשו היינו דוקא בשאין אותו פלוני מודה שהוא בנו אע״פ שמודה שנבעלה לו שאילו היה מודה שהוא בנו היה בנו ודאי ליורשו וספק לענין יבום כמבואר בדברי הרמב״ם פרק ג׳ מהלכות יבום (וע״ל סי׳ ק״ט יתבאר דין זה): (לז) ארוסה שנתעברה והיא בבית אביה וכו׳ בס״פ אלמנה לכ״ג אתמר הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי אמר רבא מסתברא מילתיה דרב דדיימא מעלמא אבל לא דיימא מעלמא בתר דידיה שדינן ליה איכא דאמרי בבא עליה כולי עלמא לא פליגי דבתר דידיה שדינן ליה והכי אתמר ארוסה שעיברה רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי אמר רבא מסתברא מילתיה דרב דלא דיימא מיניה ודיימא מעלמא אבל דיימא מיניה אע״ג דדיימא מעלמא בתר דידיה שדינן ליה וכתב הרי״ף ההיא שמעתא קא הוינן בה בפ׳ י׳ יוחסין (קידושין עה:) ואסיקנא הכי רב אמר הולד ממזר לא ממזר ודאי הוי אלא ספק ממזר ואסור בממזרת ושתוקי דאמר שמואל בדוקי הוא דבדקינן לאימיה ואי אמרה לכשר נבעלתי דהוא ארוס נאמנת והלכתא בהא כשמואל דקם ליה כאבא שאול אבל ודאי אי בדקינן לה ואמרה לא ידענא הולד ספק ממזר הוי ובהא לא פליג שמואל עד כאן וגרסינן בסוף פרק קמא דכתובות (דף יד) ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרב יוסף היא אמרה מיניה והוא אמר אין מינאי אמר רב יוסף למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודה ועוד הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבן גמליאל דאמר היתה מעוברת ואמרו לה מה טיבו של עובר זה מאיש פלוני וכשר הוא נאמנת א״ל אביי ובהא כי לא מודה מכשר ר״ג והא א״ל שמואל לרב יהודה שיננא הלכה כר״ג ואת לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים אצלה והכא רוב פסולים אצלה ולטעמיך תיקשי לך היא גופה הלכה ואת לא תעביד עובדא אלא מאי אית לך למימר הא לכתחלה הא דיעבד והא נמי כדיעבד דמי ופרש״י ארוסה הכל פסולים אצלה חוץ מן הארוס הא לכתחלה אם בא כהן לימלך לב״ד לא שרינן ליה לכונסה אא״כ היו רוב כשרים אצלה דיעבד אם נשאה כהן ולא נמלך לא מפקינן לה מיניה. והא נמי כדיעבד דמי שנתעברה ואתה בא לפסול העובר ולאוסרה על הארוס דאם אין אתה מאמינה הרי אתה מוציאה מבעלה:
וכתב הר״ן הא דקאמר ועוד הא א״ר יהודה אמר שמואל הלכה כר״ג לאו למימרא דאפילו כי לא מודה ארוס אלא שמכחיש דאיהי מהימנא לר״ג דהא ה״ל ברי וברי ור״ג בברי וברי לא מכשר אלא ה״ק ועוד דאפי׳ ליתיה קמן הא אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר״ג וכ״כ הרא״ש ז״ל וכ״כ נ״י בס״פ אלמנה וכתב עוד הר״ן ואת״ל מאי תו הוי כדיעבד אי לגבי עובר לכתחלה הוא דומיא דפנויה ואי לגבי אשה דיעבד ממש הוא יש לומר דה״ק כיון שאילו אתה פוסל העובר משום ספק ממזר אף הוא לבו נוקפו ופורש ממנה אף לגבי ולד נמי כדיעבד דמי וכך מטין דברי הרי״ף ז״ל אי נמי דכיון דאילו פסלינן ליה אפילו מלבא בקהל לגבי עובר נמי כדיעבד דמי אבל לגבי אשה כיון שאינה נפסלת אלא לכהונה לכתחלה הוא והראב״ד ז״ל פי׳ דלגבי אשה נמי כדיעבד דמי משום דארוס׳ לאו דיעבד גמור הוא דאכתי מחסרה מסירה לחופה ולכתחלה נמי לא הוי שכבר נתארסה ומשום הכי אמר דכדיעבד דמי אבל לא הוי דיעבד ממש עכ״ל והשתא מ״ש רבינו אם היא אומרת שמהארוס נתעברה אם הוא מודה או שאינו בפנינו הולד כשר מבואר בעובדא דההוא ארוס וארוסתו חדא דהא קא מודה ועוד הא אמר רב יהודה הלכה כר״ג כלומר ואי ליתיה קמן נאמנת: (לח) ומה שכתב ואם אינו מודה אלא מכחישה שאינו ממנו הוי ממזר ודאי מבואר במה שכתבתי בשם הרא״ש והר״ן דלאו למימרא דאפילו כי לא מודה ארוס אלא שמכחיש דאיהי מהימנא לר״ג דהא הוי ליה ברי וברי ור״ג בברי וברי לא מכשר וכן כתב נ״י בפרק אלמנה לכהן גדול בשם הריטב״א וכן כתב הרמב״ם בפט״ו מהא״ב ז״ל ואם הכחישה הארוס ואמר מעולם לא באתי עליה הרי הולד ממזר שאפילו היה בחזקת בנו ואמר בני זה ממזר נאמן: (לט) ומה שכתב ואם אינה בפנינו לשאול אותה או שאומרת איני יודעת ממיהוי ספק ממזר מבואר במה שכתבתי בשם הרי״ף אי בדקינן לה ואמרה לא ידענא הולד ספק ממזר הוי ובהא לא פליג שמואל וכ״כ נ״י בפרק הניכר דהיכא שלא נבדקה אמו או שהיא אלמת או שוטה הולד ספק ממזר אפילו לשמואל דלא מכשיר ליה אלא בבדיקת אמו: (מ) ומה שכתב והאשה אינה בחזקת זונה אלא נאמנת לומר לארוס נבעלתי אפי׳ כשהוא מכחישה ואם נשאת לכהן לא תצא והולד ממנו כשר כן כ׳ הרמב״ם בפ׳ הנזכר וכתב ה״ה הכי משמע בפ״ק דכתובות גבי ההוא ארוס וארוסתו דאמרינן התם דאפילו לא הוה מודה הוה מכשר בדיעבד ומ״מ אינו מודה דהתם כגון דליתיה קמן דלשייליה הוא דאי מכחיש לה ברי וברי הוא ואע״פ כן דעת רבי׳ שאינו נאמן לפסלה לעלמא אפי׳ במכחישה אבל ודאי לגבי דידיה במכחיש שוייה אנפשיה חתיכה דאיסורא דהא ליכא גביה אלא חד ספק שמא באונס שמא ברצון וספיקא דאורייתא לחומרא עכ״ל: (מא) ומה שכתב היו העם מרננים אחריה שזינתה עם ארוסה וכו׳ עד הולד כשר גם אלה דברי הרמב״ם בפרק הנזכר וכתב ה״ה דעת רבינו הוא שכל זמן שלא נבדקה שהולד ספק ממזר לכולי עלמא ה״מ בשלא ראינו שבא עליה ארוס אבל היכא שבא עליה ארוס ולא דיימא מעלמא דאיכא תרתי לטיבותא אינה צריכה אלא כל היכא דליכא אלא בחדא מיניוהו כגון שלא ראינו שבא עליה ארוס אע״ג דלא דיימא מעלמא או שבא עליה ודיימא מעלמא צריכה בדיקה ואם לא נבדקה הרי הוא ספק ממזר ונראה שהוציא זה מלישנא קמא דאתמר בפרק אלמנה לכהן גדול הבא על ארוסתו בבית חמיו רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי אמר רבא מסתברא מילתיה דרב בדיימא מעלמא אבל לא דיימא בתר דידיה שדינן ליה ואע״ג דקי״ל כשמואל ה״מ בנבדקה אמו אבל בלא נבדקה אפי׳ שמואל מודה ופסק רבינו כלישנא קמא לחומרא עכ״ל: (מב) ומה שכתב ואם נבדקה ואומרת לארוס נבעלתי הולד כשר כבר נתבאר בתחלת הדברים עיין ברבינו ירוחם נכ״ג חלק ד׳:
כתב נ״י בפרק אלמנה לכהן גדול היכא שהבעל טוען בברי שהוא כשר והיא מכחישתו י״א דהולד ספק ממזר כיון דברי וברי הוא וי״א שאם הוא טוען שלא זזה ידה מתוך ידו הוא נאמן להכשירו דכיון שהאמינתו תורה לפוסלו כ״ש שנאמן להכשירו דאיתא לאמו חזקה דכשרות והיא לאו כל הימנה לפוסלו אפילו טוענת שהיא שוגגת וכ״ש אם טוענת שהיא מזידה שאינה נאמנת על עצמה וכתב הריטב״א דטעמא דמסתבר הוא עכ״ל: (מג) א״א שאמרה על העובר שאינו מבעלה אינה נאמנת לפוסלו כ״כ הרמב״ם בפט״ו מהא״ב וכבר נתבאר טעמו אצל דין פנויה שנתעברה וילדה: (מד) ומה שכתב אבל האב שאומר על העובר שאינו ממנו וכו׳ נאמן לפוסלו והוא ממזר ודאי ואם יש בנים לבן אינו נאמן ואם היא אומרת מעכו״ם או מעבד נתעברתי הולד כשר וכו׳ כל זה מדברי הרמב״ם בפט״ו מהא״ב והוא מדתנן בפ׳ י׳ יוחסין (קידושין עד:) האומר בני זה ממזר אינו נאמן רבי יהודה אומר נאמן ובגמרא מ״ט דרבי יהודה דתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן א״ר יהודה נאמן אדם לומר בני זה בכור וכשם שהוא נאמן לומר בני זה בכור כך נאמן לומר זה בני בן גרושה ובן חלוצה וחכ״א אינו נאמן וכתבו הרי״ף והר״א ז״ל ואיפסיק הלכתא בהדיא כר״י בפ׳ יש נוחלין (בבא בתרא קכז:) ובפ׳ החולץ (יבמות מז.) נמי אמרינן מעשה באחד שבא לפני ר״י ואמר נתגיירתי ביני לבין עצמי א״ל יש לך עדים א״ל לא יש לך בנים א״ל הן א״ל נאמן אתה לפסול עצמך ואין אתה נאמן לפסול בניך ואקשינן ואבנים לא מהימן והתניא יכיר יכירנו לאחרים מכאן א״ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה ובן חלוצה אמר רב נחמן בר יצחק ה״ק ליה לדבריך עכו״ם אתה ואין עדות לעכו״ם והלכה כרב נחמן בר יצחק משום דאמר עכו״ם הוא ואין עדות לעכו״ם אבל ישראל מהימן וה״מ אבנו אבל אבן בנו לא מהימן כדתניא רבי יהודה אומר נאמן הוא על בנו קטן ואינו נאמן על בנו גדול וא״ר חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לא גדול גדול ממש ולא קטן קטן ממש אלא קטן ויש לו בנים זהו גדול גדול ואין לו בנים זהו קטן וכן הלכתא עכ״ל ומתוך דברים אלו יתבאר לך שמה שכתב ואם יש בנים לבן אינו נאמן אפילו על עצמו של בן קאמר דאינו נאמן וכן כתבו התוס׳ וכ״כ ה״ה פט״ו מהא״ב ועל מ״ש ואם היא אומרת מעכו״ם או מעבד נתעברתי הולד כשר כתב ה״ה לא מצאתיו מבואר אבל הטעם הוא ממה שכבר נזכר למעלה שהיא נאמנת בשתוקי להכשיר אפילו ברוב פסולים אצלה והוא הדין שיכולה ודאי לתלות בעכו״ם דהא ולד זה ספק מעכו״ם וכשר ספק מישראל וממזר ובכל ספק היא נאמנת להכשיר ע״כ:
כתבו הגהות מיימון בפט״ו מהא״ב פסקו בהלכות גדולות וכן ר״ת דהא דפסקינן הלכה כרבי יהודה דוקא היכא דאיכא בכור כי ההיא דשלת רבי אבא לרב יוסף האומר על תינוק בין הבנים זה בני בכור נאמן כרבי יהודה ואע״פ שעל ידי שעושה בכור לזה הקטן פוסל הגדול ועושה אותו ממזר דלזה האמינתו תורה דכתיב יכיר אבל במקום שאין בכור דליכא יכיר לא מהימן לשווייה ממזר ואפילו אשתו פרוצה ביותר דרוב בעילות אחר הבעל ולר״י נראה דהלכה כר״י לגמרי דנאמן לומר ממזר הוא אפילו בלא הכרת בכורה כדמוכח בהחולץ ע״כ והוא מדברי התוספות פרק יש נוחלין (דף קנד) ופ׳ י׳ יוחסין (קידושין עד.) והרא״ש האריך בדבר בפרק יש נוחלין והעלה כדעת ר״י דבכל גוונא מהימן כתב רבינו ירוחם ח״ד נכ״ג בשם הרמ״ה על ההיא דנאמן אב לומר זה בן גרושה כו׳ דוקא דלא הוה ליה חזקה דכשרות אפומא דאבוה אבל הוה ליה חזקה דכשרות אפומא דאבוה לא מהימן למפסליה אלא בסהדי: (מה) כתב הרמב״ם האומר על עצמו שהוא ממזר נאמן לאסור עצמו בבת ישראל ואסור בממזרת וכו׳ בפרק ט״ו מהא״ב וכתב ה״ה זה דשויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ודנין בו להחמיר: (מו) ומה שכתב ואם יש לו בני בנים וכו׳ כבר נתבאר כיוצא בזה שהוא נאמן על עצמו ואינו נאמן על בניו. (מז) אסופי שנאסף מן השוק הוי ספק ממזר מבואר בפרק עשרה יוחסין: (מח) ומה שכתב וכגון שאין הוכחה שלא הושלך לשום מיתה אבל אם יש הוכחה שלא הושלך לשום מיתה וכו׳ אין בו משום אסופי הכל מבואר שם: (מט) האסופי כל זמן שהוא בשוק בא אחד ואמר בני הוא ואני השלכתיו נאמן וכן אם באת אשה ואמרה בני הוא נאמנת וכו׳ שם א״ר אבא אמר רב כל זמן שבשוק אביו ואמו נאמנים עליו נאסף מן השוק אין נאמנין עליי מ״ט אמר רבא הואיל ויצא עליו שם אסופי ואמר רבא ובשני רעבון אע״פ שנאסף מן השוק אביו ואמו נאמנין עליו ופרש״י בשני רעבון שהרבה נשלכין לא רצו חכמים לפוסלן מחמת יציאת קול ואמאי דאמרינן אביו ואמו נאמנין עליו כתב הר״ן כלומר אביו או אמו והכי איתא בירושלמי וכך הם דברי הרמב״ם בפט״ו מהא״ב וכך הם דברי רבינו: (נ) נמצא בעיר שיש בה עכו״ם בפ״ב דמכשירין (דף פג) תנן גבי עיר שישראל ועכו״ם דרים בה מצא בה תינוק מושלך אם רוב עכו״ם עכו״ם אם רוב ישראל ישראל מחצה על מחצה ישראל ובסוף פ״ק דכתובות (טו:) מייתי לה ואיתמר עלה אם רוב ישראל ישראל א״ר לא שנו אלא להחיותו אבל ליוחסין לא ופרש״י ל״ש דאם רוב ישראל ישראל אלא להחיותו ב״ד מצווין לפרנסו משום וחי אחיך עמך: (נא) ומה שכתב רבינו ה״ז ספק עכו״ם לענין יוחסין כך הם דברי הרמב״ם בפרק ט״ו מהא״ב ורש״י פי׳ אם בת היא אסורה לכהן ואפי׳ ליכא למיחש משום אסופי כגון דאמר בי׳ יוחסין משלטי הדמיה תלי פיתקא תלי קמיעא מיהו חיישינן שמא בת עכו״ם היא ולמאן. דאמר גיורת פסולה לכהונה אפי׳ קטנה אסורה זו לכהן דתרי רובא בעינן ליוחסין: (נב) ומה שכתב קדש אשה צריכה גט מספק פשוט הוא:
כתב ה״ה הטעם משום דאיכא מקצת עכו״ם ומקצת ישראל קבועים בעיר וכל קבוע בין מועט בין מרובה כמחצה על מחצה דמי כדאיתא התם בכיוצא בזה ע״כ כלומר בא ליתן טעם למה כתב הרמב״ם דאף ברוב עכו״ם קדש אשה צריכה גט מספק:
ואיתא תו התם בגמרא אם רוב עכו״ם עכו״ם אמר שמואל ולפקח עליו את הגל אינו כן אם רוב עכו״ם עכו״ם למאי הלכתא א״ר פפא להאכילו נבלות אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא אמר רב פפא להחזיר לו אבידה מחצה על מחצה ישראל למאי הלכתא אמר ריש לקיש לנזיקין ופרש״י ולענין פקוח נפש אינו כן דאפי׳ ברוב עכו״ם מפקחין דאין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב: למאי הלכתא כיון דאמר שמואל מפקחין עליו את הגל אלמא לאו עכו״ם הוא לכל מילי ולמאי הלכתא תשיב ליה עכו״ם: להאכילו נבילה בידים וכ״ש שלא יחזירו לו אבידה: ולניזקין להחזיר לו אבידה. רבותא היא דמוציאין מיד ישראל הזוכה בה: למאי הלכתא. להחזיר לו אבידה לא מצית אמרת דא״כ למאי הלכתא פלגינהו מהדדי: (נג) ומה שכתב רבינו על דברי הרמב״ם ונראה דאפילו ברוב עכו״ם מפקחין עליו את הגל בשבת פשט הגמרא מבואר כדברי רבינו וכבר כתב הרב המגיד בפט״ו מהא״ב שכן דעת הרמב״ן והרשב״א ודעת הרבה מן המפרשים ז״ל ושיש הרבה מן המפרשים סוברים כדעת הרמב״ם ז״ל וכתב עוד שהרמב״ם עצמו נשאל על מה שכתב דאין מפקחין עליו את הגל בשבת אלא במחצה על מחצה והשיב דאדרבי יוחנן סמכינן דא״ר אסי א״ר יוחנן ט׳ עכו״ם וכו׳ מפקחין וכו׳ ובענין במה שקשה עליו במ״ש דמחצה על מחצה מצווין להחיותו לא כתב כלום ונ״ל דטעמא דהרמב״ם משום דקשיא ליה כי בעי אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא לימא להחיותו אלא ודאי משום דמשמע ליה דאפילו במחצה על מחצה מצווים להחיותו בעי אם רוב ישראל ישראל למאי הלכתא דאי להחיותו מאי איריא רוב ישראל אפילו מחצה על מחצה נמי וכבר הרגישו התוס׳ בקושיא זו וישבוה לפי דרכם וגם בדברי רש״י נרמזה והרמב״ם לא נראו לו דבריהם ופירש כמו שכתבתי ולפי זה כי אמר רב לא שנו אלא להחיותו וכולי בין לרוב ישראל בין למחצה על מחצה קאי וברוב ישראל אשמעינן דליוחסין לא ובמחצה על מחצה אשמעינן דמצווין להחיותו ואין להקשות על פירוש זה כי בעי אם רוב עכו״ם עכו״ם למאי הלכתא לימא שלא להחיותו דא״כ לשתוק מתניתין מרוב עכו״ם וממילא ידענא דאין מצווים וכו׳: (נד) שתי נשים אחת כשרה ואחת פסולה שילדו כאחד וכולי נאמנת החיה לומר זה בן הכשרה וזה בן הפסולה וכו׳ בפ׳ י׳ יוחסין (קידושין עג:) תנו רבנן נאמנת חיה לומר זה כהן וזה לוי זה נתין וזה ממזר בד״א בשלא קרא עליו ערער אבל קרא עליו ערער אינה נאמנת ופרש״י נשים שילדו בבית אחת אשת כהן ולוי נתין וממזר. שלא קרא עליו ערער שלא יצא מעורר על הולד לומר זה בנה של אשת ממזר ובגמרא הוי בה ערער דמאי אילימא חד והאמר ר׳ יוחנן אין ערעור פחות משנים אלא ערער תרי. ואיבעית אימא לעולם ערער חד וכי א״ר יוחנן אין ערעור פחות משנום ה״מ היכא דאית ליה חזקה דכשרות אבל היכא דליכא חזקה חד נמי מהימן ופסקו הרי״ף והרא״ש כלישנא בתרא וכן פסק הרמב״ם בפרק ט״ו מהא״ב וכתב הר״ן נאמנת חיה וכולי ולאו מדינא אלא דהימנוה רבנן לפי שעל הרוב א״א בענין אחר: (נה) כל אלו הספיקות כגון ספק ממזר וכולי אסורים זה בזה ואם נשאו יוציאו והולד כאבותיו ואין להם תקנה אלא שישאו מהגרים והולד הולך אחר הפגום וכולי כל זה דברי הרמב״ם בפ׳ ט״ו מהא״ב: (נו) ומה שכתב שאסורים זה בזה כבר נתבאר דאיפסקא הלכתא בפרק י׳ יוחסין (קידושין עד) כרבי אליעזר דאמר הכי: (נז) ומה שכתב ואין להם תקנה אלא שישאו מהגרים כבר נתבאר דגר מותר מממזרת: (נח) ומה שכתב שהולד הולך אחר הפגום הוא מדתנן בקידושין פ׳ האומר (קידושין סו:) כ״מ שיש קדושין ויש עביר׳ הולד הולך אחר הפגום שבשניהם:
ומה שכתב רבינו כותים עם אלו נמשך אחר לשון המשנה דקדושין פרק האומר וכבר כתב שם הרמב״ם שמה שנשנה שם כותים הוא בזמן שלא היה הכותי׳ אצלם כעכו״ם אבל היום הם כעכו״ם לכל דבריהם ומטעם זה לא הזכיר כותי כלל בהא״ב ודעת רבינו שלא עשאום כעכו״ם אלא להחמיר עליהם ולא להקל להכשיר פיסולם ולזה הדעת נוטה: (נט) ומה שכתב וממזרים ונתינים ודאי מותרים אלו באלו בפרק י׳ יוחסין (קידושין עד:) תנן דלר״א דאיפסקא הלכתא כוותיה ודאן בודאן מותר ופרש״י כגון ממזרים ונתינים וכ״כ הרמב״ם בפט״ו מהא״ב וז״ל ממזרים ודאי ונתינים מותרין לבא זה בזה והולד ממזר ומשמע דטעמא משום דנתינים לא הוו בכלל קהל והטעם שהולד ממזר מדתנן בקדושין פ׳ האומר כל מקום שיש קדושין ויש עבירה הולד הולך אחר הפגום שבשניהם וכתב עוד הרמב״ם בפרק הנזכר שתוקי ואסופי מותרים בנתינים ובשאר גרים והולד ספק ואין כן דעת רש״י שפירש הא דא״ר אליעזר בפרק י׳ יוחסין ודאן בספיקן וספיקן בודאן אסור ממזרי׳ ונתיני׳ בשתוקי ואסופי ושתוקי ואסופי בממזרי׳ ונתיני׳ וכ׳ הר״ן שהוא תמה על הרמב״ם שהתיר וכתב ואפשר דלטעמיה אזיל שכתב בפי״ב שאיסור הנתינים אינו אלא מדבריהם ולפיכך הורה להקל בשתוקי ואסופי שתולין לומר ממזרים הם ומותרים בנתינים וגם ה״ה כתב דעת רבינו שכיון שהנתינים גרים גמורים מן התורה וכפי שיטתו שכתב בפי״ב אלא שדוד גזר עליהם לא גזר אלא לבא בקהל ודאי אבל בשתוקי ואסופי לא: (ס) כתב הרמב״ם יראה לי שכל מדינ׳ שיש בה שפחה או כותית שראויים לילד וכולי בפט״ו מהא״ב וכבר נתן ה״ה טעם לדבריו:
ודין הכתובה אם עברה וניסת אחד מאלו לאסור לה יתבאר לקמן בדין היוצאת בלא כתובה סימן קי״ז:
כתב רב נטרונאי בתשובה על מא״ייני׳ שפרשו מדרכי ישראל והם פרוצים בעריות ואין כותבין כתובות ולא גיטין ולא חולצין ולא מייבמין כיון שהיו פרוצים בעריות ולא כתבו גיטי נשים בניהם ממזרים וא״א לקבלם ולהכניסם בקהל שמא יתערבו בישראל וישאו נשים וישיאו בניהם לבנות ישראל ומרבי׳ ממזרי׳ בישראל לפיכך א״א לקבלם כל עיקר וכתב עוד אם באים אבות וחוזרים בהם ומקבלים עליהם עול מצות כשאר ישראל קבלו אותם שנולדו מטיפה קדושה ונולדו בכשרות ובדקו בולדותיהם ודקדקו בהם וכל מי שיש לו שמץ פיסול הכריזו עליו והפרישוהו ויהיה מובדל מישראל עכ״ל מצאתי כתוב בתשוב׳ סי׳ ל״ג שהשיב רבי׳ שמשון על הקראים שאסור להתחתן בהם לפי שנשותיהם מקודשות להם בכסף או בביאה ומגרשין נשותיהם שלא כדין ומשנין מטבע שטבעו חכמים בגיטין ונשאות לאחרים בחיי הבעלים נמצאים הבנים ממזרים מא״א עכ״ל וכן משמע בפרק י׳ יוחסין (קידושין עה:) דקאמ׳ דכותים למ״ד גירי אמת הם וכהנים שנטמעו בהם כשרים היו מפני מה אוסרים מפני שהיו מיבמים את ארוסות ופוטרים את הנשואות ור״ע לטעמיה דאמר יש ממזר מחייבי לאוין:רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

הערות

Tur

Peirush

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון